סביבה
ריסטרט לפסולת האלקטרונית
בעקבות דיון סוער שהתקיים בינואר 2014 בכנסת, אושרו באופן סופי תקנות חוק הפסולת האלקטרונית והוא יחול על כלל היבואנים, המשווקים והיצרנים של ציוד אלקטרוני בישראל החל מ-01.03.2014.
תחילה הסבר קצר על החוק ומטרותיו:
החוק לטיפול בפסולת אלקטרונית קובע הסדרים לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות ובמצברים, בין היתר, באמצעות הטלת אחריות מורחבת על יצרנים ויבואנים למחזר פסולת ציוד וסוללות בהתאם ליעדים הקבועים בחוק. (מהאתר של המשרד להגנת הסביבה) מטרת החוק המוצע היא לקבוע הסדרים לעניין טיפול סביבתי בציוד אלקטרוני ובסוללות ומצברים, כדי לעודד שימוש חוזר בציוד אלקטרוני, לצמצם את כמות הפסולת הנוצרת מציוד אלקטרוני ומסוללות ומצברים ולמנוע את הטמנתה.
באופן זה, החוק חותר להקטין את ההשפעות השליליות הסביבתיות של ציוד אלקטרוני וסוללות ומצברים ושל הפסולת הנוצרת מהם.
החוק נובע מתפיסת “אחריות יצרן מורחבת”, קרי שהיצרן או היבואן אינו יכול רק לשווק מוצר בעל פוטנציאל להפוך לפסולת מבלי לקחת אחריות גם על סוף חיי המוצר והטיפול בו. עם זאת, שני מרכיבים חשובים, המקלים ומדייקים את ההשפעה של עקרון כללי זה, נמצאים בבסיס החוק:
קביעת רף מינימלי – נקבע רף מינימלי לחלות החוק על יצרנים/יבואנים/משווקים של למעלה מ1,000 ק”ג מוצרי אלקטרוניקה בשנה (ע”ב מכירות) בלבד. רף זה נקבע הן כדי למנוע פגיעה בעסקים קטנים והן למקד את מאמצי האכיפה בחלקים המשמעותיים יותר של המשק, כלומר ביצרנים ובמשווקים הגדולים.
מדד כלכלי-סביבתי – ההשפעות הסביבתיות של פסולת אלקטרונית משתנות כמובן ממוצר אחד למשנהו, לשם כך פותח מדד כלכלי-סביבתי (אקו-אינדיקטור) שנועד לכמת את הנזק הסביבתי ביחס למוצר ולא רק ביחס למשקל. למשל, טלוויזיות LCD מכילות חומרים רעילים ומזהמים ברמה גבוהה הרבה יותר ממכונות כביסה. לכן במסגרת התקנות דורגו טלוויזיות אלו בקבוצה בעלת חשיבות גבוהה יותר, כך שדי בכ-25 מכשירים (כ-130 ק”ג בלבד) כדי לעמוד ברף המינימלי ליישום. עם זאת, לדוגמא, מכירה של נורות סוללות ומצברים אינה פטורה כלל בגלל השפעתם הסביבתית הגבוהה ולכן כל שיווק של מוצרים אלו מחייב דיווח והוכחת מיחזור ע”פ דרישות החוק.
לפיכך הנחת העבודה של יצרנים, יבואנים ומשווקים רבים, שהחוק אינו חל עליהם בשל היקף שיווק מינימלי של מוצרים מסוימים בישראל, מחייבת עתה בדיקה מחדש לאור התקנות המפורטות שאושרו.
מהי אם כן אחריות היבואנים היצרנים והמשווקים?
ראשית, על כל משווק המוכר מוצר מסוג מסוים (למשל טלפונים נייידים) לאפשר ללקוחותיו להחזיר מוצר דומה למשווק לשם איסוף, מיון וטיפול, ללא עלות במעמד הרכישה. משווקים של נורות וסוללות יחויבו להציב מיכלי איסוף למוצרים אלו במקומות בולטים ונגישים, בלי קשר לביצוע פעולת רכישה. על המוכר גם לדאוג לאבטח את פינת האיסוף מפני גניבות ומפני דליפות של חומרים מסוכנים.
שנית, על המשווקים להתקשר עם גוף מוכר לשם ביצוע חובותיו במסגרת החוק, קרי מיחזור המוצרים עד לרמה הנדרשת לכל מוצר בתוספות לחוק.
שלישית, לדווח הן על היקף הפסולת לה הם אחראים והן על אמצעים לפירוק המוצר, תכולת חומרים מסוכנים וכיו”ב כדי ליידע את הציבור ואת המטפלים את תכולת המזהמים במוצר ודרכים בטוחות לפירוקו.
מה תפקיד הרשות המקומית?
תפקיד הרשות המקומית הוא לשמש כקבלן איסוף עבור התאגיד המוכר. הרשות גם אחראית לאכיפת הנושא בתחומיה. אמנם טרם הוסדרו כל המרכיבים הקשורים בהתקשרות בין התאגיד לבין הרשויות, אולם מרכיב זה יהווה מקור הכנסה עבור רשויות ולא עלות נוספת.
מה תפקיד התאגיד המוכר?
תפקידו העיקרי הוא קיום חובת היצרנים והיבואנים איתם התקשר (כיום אושרו שני גופים מוכרים, והמשרד להגנת הסביבה מבצע בדיקה לאישור של 4 גופים נוספים. מצב זה מאפשר תחרות בין הגופים המוכרים, בניגוד לתאגיד האריזות, שהוגדר בחוק מלכתחילה כמונופול ל-5 השנים הראשונות ליישום החוק) באמצעות מימון הסברה, הפרדה ופינוי פסולת מרשויות וממשווקים, למרכזים ומתקנים מורשים לטיפול בפסולת זו, בהם יתבצע מיון, אחסון והעברה לשימוש חוזר, מחזור או השבה והעברה של שאריות להטמנה.
ומי ישלם?
זו השאלה העיקרית והיא גם זו שעיכבה עד כה את יישום החוק. על מערך העלויות פועלות 2 השפעות עיקריות: ראשית, לא ניתן להקים מערך טיפול ארצי במגוון כה רחב של מוצרים בלי לשלם על כך. מאחר והיבואנים והיצרנים הם אלו שיישאו בעלויות, יש להניח כי עלויות אלו תתגלגלנה אל הצרכנים. ככל הנראה מדובר בעלות זניחה לכל מוצר ולא צפויה עליית מחירים דרמטית בעקבות יישום החוק. העלות ליבואנים והיצרנים תהיה באמצעות ההתקשרות עם הגוף המוכר או לתאגיד המעוניין בכך באמצעות הקמת מערך איסוף ישיר (פחות סביר ויקר בהרבה).
לגוף המוכר מקור מימון נוסף הנובע ממכירת הפסולת האלקטרונית ורכיביה למחזור, וזה מוביל אותנו להשפעה השנייה. כמויות הפסולת האלקטרונית העצומות המתגלגלות כיום להטמנה טומנות בחובן רכיבים בשווי מיליוני ₪ (מחקר של אוניברסיטת ת”א שבדק את כמות הזהב הנמצאת רק במכשירי טלפון ניידים בישראל העריכה בכ-10 מיליון דולר), והתאגידים המתחרים ביניהם יקטינו את העלויות ליצרנים/יבואנים/משווקים שבשמם הם פועלים באמצעות מקור הכנסה נוסף זה. איליה וקוץ בה, כי בנוסף למתכות היקרות, נמצאים בפסולת האלקטרונים גם רכיבים מסוכנים שעלות הטיפול בהם גבוהה יחסית.
לסיכום, באם החוק ישיג את מטרותיו במלואו, הסדרת השוק תביא להפחתת פסולת חשמלית אלקטרונית וסוללות, טיפול הולם בפסולת מסוכנת מרכיבים אלה וניצול מיטבי של הרכיבים היקרים המושלכים כיום להטמנה. הנהנים יהיו הן התאגידים והגופים בשמם הם פועלים והן הציבור הרחב, שסובל כיום מעלות חיצונית (externality) גבוהה של פסולת אלקטרונית המטופלת בצורה בזבזנית ואף לא חוקית ומסוכנת לסביבה. אולם, כידוע, אנו פועלים בעולם לא אידיאלי, ועוד צפויות מהמורות רבות בדרך למטרה זו.
אהבתם?
קבלו את התכנים שלנו ישירות לתיבת המייל
זאת תחילה של ידידות מופלאה (:
ממש בקרוב נתחיל לשלוח לך תכנים, נתראה באינבוקס!